בפרק הזה פגשתי אישה יוצאת דופן – סא"ל אור בן יהודה, מפקדת גדוד קרקל. היא חזרה איתי לרגעים הקשים והמטלטלים של השבת השחורה, לרגעים שבהם לא ידעה אם תחזור הביתה, ולבחירות הפיקודיות שעשו את ההבדל בין אסון גדול עוד יותר לבין הצלת חיים.
את השבת של 7 באוקטובר היא סגרה כמפקדת הגדוד, שלושה חודשים בלבד אחרי שנכנסה לתפקיד. בשש בבוקר היום התחיל כשגרה, אבל חצי שעה לאחר מכן הכול התהפך. פיצוצים, דיווחים על נפילות, ותחושה ברורה שמשהו חריג מאוד קורה. בלי תמונת מצב מלאה, היא יצאה צפונה עם התאג"ד, כשהידיעה שכוחות שלה נמצאים תחת אש מלווה כל רגע בנסיעה מורטת עצבים.
כשהגיעה למוצב, היא ראתה בעיניים את הירי הכבד ואת הרקטות, ועמדה מול הלוחמים והלוחמות שלה לתדריך – בלי לדעת באמת מול מה הם עומדים. היה ברור שיש ירי נרחב בכל העוטף, פצועים ונפילות בתוך יישובים, וחשש ממשי לפשיטה. משם התחילה חלוקת המשימות, כשכולם מבינים שזה אירוע שלא דומה לשום דבר שהתאמנו אליו.
היא סיפרה לי שבשלב הראשון יצאו כ־40–50 לוחמים ולוחמות, עם הנחיה לקחת כל מה שאפשר. הדיווחים על מוצבים שנכבשו היו כמעט בלתי נתפסים, והתמונה הראשונה שנגלתה לעיניהם הייתה קשה ואכזרית. מחבלים חמושים בכמויות אדירות, פצועים, והבנה ברורה שהמציאות חמורה בהרבה ממה שנדמה בתחילה.
היוזמה, לדבריה, הייתה שלהם. למרות ההפתעה מגודל האירוע, הם בחרו לצאת להתקפה. פלוגת הטנקיסטיות עשתה עשרות קילומטרים בזחלים, נתקלה במחבלים במספר מוקדים וניהלה לחימה לאורך כל היום. אף אחד לא התאמן לסיטואציה כזו, אבל רוח הלחימה הייתה עוצמתית, וההבנה שאסור לתת למחבלים לעבור ולהגיע ליישובים הייתה ברורה לכולם.
מעבר להיותה מפקדת ולוחמת, אור היא גם אמא לשלושה – ארז בן השבע והתאומות נטע ואלה. היא שיתפה אותי ברגעים שבהם באמת חשבה שלא תצא משם בחיים. שיחת וידאו קצרה עם הילדים, שבה אמרו לה שהם גאים בה וביקשו שתחזור רק אחרי שתנצח, נחרתה בה עמוק. בשטח עצמו היה רגע שבו הרימה את הראש לשמיים, הרגישה את המוות קרוב, והתנצלה בליבה בפני ילדיה על הסיטואציה אליה נקלעה.
מה שאיפס אותה, כך אמרה, היה המבט על הלוחמים והלוחמות שסביבה. היא הבינה שאם תישבר – הם יישברו איתה. היא חייכה, אספה את עצמה, ונתנה פקודות. במשך כ־12 שעות התנהלה לחימה קשה, עד שבשעות הערב הצליחו לטהר את המוצב. רק לאחר מכן התברר עד כמה זה היה קרוב – המחבלים היו בדרכם למוצבי הגדוד, ואם לא היו יוצאים להתקפה, הם היו מגיעים גם ליישובים.
בסיום השיחה חזרנו גם למסע האישי שלה בצבא. היא סיפרה על הדרך שעברה, על ההתנגדויות בתחילת הדרך כלוחמת, ועל ההתעקשות לא לוותר לעצמה גם כשאמרו לה “לא”. המסר שלה היה חד וברור: לא לעצור בגלל ספקות, לא להירתע מקשיים, ולהאמין ביכולות – גם כשזה לא מובן מאליו לסביבה.
לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.
