פודקאסט

השירות הצבאי משנה את חיינו לעד – זיכרונות, חברים, התמודדות ראשונה עם עצמאות ועם אנשים שונים מאוד מאיתנו. לפעמים המסלול לא הולך כמתוכנן, וצריך לשנות כיוון – גם בצבא. בפרק הפתיחה של 'היחידה' הסברתי למה בחרתי לפתוח פודקאסט כזה: כדי לעזור לחיילים, מתגייסים והורים שנתקלים בקשיים מול המערכת. עם ניסיון של יותר מ-24 שנה, אני רואה מקרים של מוטיבציה גבוהה שמורידים פרופיל, וגם מצבים הפוכים שבהם אנשים נופלים בין הכיסאות או סובלים מאטימות קשה – עד כדי סיכון ממשי למשפחה. אירחתי את א', אמא לבחור צעיר שסייעתי לו. היא סיפרה בגילוי לב: בנה התקשה מאוד במסגרות בית הספר, ועברנו להתאמות גמישות בתיכון. כשהתקרב הגיוס הוא הסכים רק לצו ראשון, אחר כך סירב בכלל להגיע. ניסינו לשכנע בעדינות, אבל הוא אמר במפורש: "זה לא מתאים לי, אני לא רוצה להתחרט על זה כל החיים". הגענו למכתב איום – "תגיע בטוב או שנבוא בלא טוב". עם רקע פוסט-טראומה משבי במשפחה, פחדנו מנזק בלתי הפיך. זה הגיע לקצה גבול היכולת. חיפשתי כל דרך לעזור לו. מה שהכי חשוב זה האדם שמלווה אותך – מישהו מקצועי שמכיר את המערכת. בסוף הילד שלה יצא מהתהליך, נכנס לעולם העבודה, פרח והצליח. לפני כן הוא ישב בבית בדיכאון, לא הצליח להתחיל כלום – היה בצומת דרכים קשה. סיימתי ואמרתי: הצבא הוא ארגון ענק עם בירוקרטיה ואטימות לפעמים. חשוב להוכיח שהבעיה אמיתית, כי יש הרבה המצאות שגורמות למערכת להיות חשדנית גם כלפי מקרים אמיתיים. אני עובדת בשיתוף פעולה עם הצבא, והוא השכיל בשנים האחרונות לפתח מסגרות מקלות יותר לאנשים שמתקשים. בסופו של דבר – כל אחד מכיר את עצמו הכי טוב. אם יש קושי או התלבטות, אל תחכו לרגע האחרון ואל תנסו לבד. פנו למי שזה המקצוע שלו. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

היום בו קיבלתי צו ראשון לילדיי היה רגע משמעותי. לפני הגיוס עצמו יש תקופה ארוכה של המתנה ומיונים ליחידות השונות בצה"ל, בתקווה להתקבל לתפקיד שחלמתי עליו. בפרק השני של הפודקאסט 'היחידה' אירחתי את מיטל מידם, שמלווה הורים ומתגייסים לקראת הגיוס. דיברנו יחד על כל מה שכדאי לדעת לפני הרגע הגדול ועל השינויים המשמעותיים שחלו בהליך המיונים. אמרתי שזה תהליך שונה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים בחיים האזרחיים, עם המון חוסר ידע ואי-בהירות. מיטל הוסיפה שהיום הילדים עוברים מסלול שונה מאוד ממה שאנחנו חווינו, ולכן חשוב להגיע אליו מוכנים. ההבדל העיקרי: בעבר היו צו ראשון וצו שני, היום יש צו אחד שמתחיל כולו בדיגיטל – מהבית, כולל בדיקה רפואית ראשונית. מגיעים ללשכת הגיוס רק לכמה תחנות ממוקדות. המבחן הפסיכוטכני השתנה מאוד בשנתיים האחרונות. בלשכה עוברים שלוש תחנות עיקריות: ריאיון אישי עם מאבחנת שמנבאת לאן המועמד יתאים, ובדיקה רפואית לקביעת הפרופיל. חשוב לדווח על בעיות רפואיות או נפשיות כדי שהמערכת תקבע פרופיל מדויק. המבחן עצמו הפך חכם יותר – הוא מתאים את עצמו לרמת המועמד בזמן אמת. הכי חשוב: מתרגלים! הצבא מציע לומדה חינמית, וככל שמתאמנים יותר, הציון בדפ"ר עולה משמעותית. בסוף דיברנו על חשש נפוץ של הורים – להעלות לאתר את ההקלות שיש לילד בבית הספר, מחשש שזה יפגע בסיכויי התפקיד. מיטל הסבירה: ההקלות נועדו דווקא כדי למקסם את היכולות. אם יש צורך בתוספת זמן, זה עוזר להצליח במבחן, והמערכת מתאימה בסוף תפקיד שמתאים יותר ליכולות האמיתיות. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

בפרק זה אירחתי את מאי סייג, סטנדאפיסטית ואחת ממנהלות 'חיילים מצייצים' ו'סטטוסים מצייצים'. שוחחנו על תפקיד העמוד ככתובת מרכזית לחיילים, מילואימניקים ומלש"בים. העמוד קיים שנים רבות ומשלב בידור, אסקפיזם, חדשות ומידע. בתקופת המלחמה הוא הפך למקור סיוע משמעותי: הנצחת חללים, איתור נעדרים וקישור בין לוחמים לציוד, פנאי ופתרונות. חיילים פונים בהודעות פרטיות, רואים בנו דמות סמכותית. אנו מפיצים פניות, מקשרים לגורמים רלוונטיים ומנצלים את הקהילה לפתרון בעיות – לעיתים דרך תגובות בלבד. מאי סיפרה על מקרה מרגש: לוחם ביקש גיטרה דחוף. העלינו פוסט, והוא קיבל אותה ושלח סרטון מנגן. הרגעים האלה ממלאים, כי עצם הידיעה שיש מי ששומע – משנה הכול. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

מבוקר השבת השחורה התגייסו עשרות אלפים למילואים, עזבו בית ועבודה והתמקדו בהגנה על המדינה. עם שובם, רבים גילו שהחזרה לשגרה מורכבת בהרבה ממה שחשבו. לשם כך הוקם המרכז המטכ"לי-לאומי למשרתי המילואים ('מילואים 360'), שנותן מענה רחב למשרתי מילואים, למשפחותיהם ואפילו לחיות המחמד שלהם. בפרק זה שוחחתי עם תא"ל (מיל') צחי חפץ, מפקד המרכז, על פעילותו. הוא הסביר כיצד המרכז מאגד שירותים רבים, כולל קרן הסיוע הכלכלית שהעבירה כבר מעל 300 מיליון ש"ח למילואימניקים שנפגעו כלכלית משירותם. צחי תיאר את הקמת הקרן במהירות שיא אחרי החלטת ממשלה, ואת העקרונות שהנחו אותנו: פשטות בפנייה, יד פתוחה ולב רחב, ואמון מלא במשרתי המילואים ובני משפחותיהם. הוא הדגיש שהמחיר שמשלמת המשפחה כולה כבד, ושצריך לתת מענה הולם גם לילדים ולבני הזוג. לדבריו, המרכז נועד להיות הכתובת האחודה – one stop shop – למשרתי מילואים שאבודים בין גופים שונים. לשם כך, הוקם מערך קריירה עם ייעוץ תעסוקתי, מנטורינג, משרות ייעודיות, סדנאות ועוד; לצד ייעוץ מס, סיוע רגשי ומערך מיצוי זכויות חדש. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

שירות צבאי משאיר חותם עמוק, לטוב ולרע. בפרק זה שוחחתי עם א', אביה של חיילת שסבלה מיחס לא נאות בבסיס, נפלה לדיכאון עמוק והפכה לעריקה. הבת התגייסה מלאת מוטיבציה, עברה טירונות וקורס, אך בבסיס במרכז הארץ לא נקלטה. לא נתנו לה לבצע את התפקיד שקיבלה, והיא נדרשה בעיקר לעבודות רס"ר. המצב הוביל לדיכאון, עלייה במשקל ובקשות עזרה שלא נענו. הפניות למפקדים ולקב"ן לא עזרו, והיא נפקדה לחמישה חודשים. לא היה מי שיקשיב לה באמת. רק אחרי שהגיעה לכלא הצבאי ביקרה אותה מפקדת הבסיס. במצב נפשי קשה מאוד, איבדה הכרה כמה פעמים. בסופו של דבר, בעזרת גישור ופניות, המערכת הכירה בכשל הטיפולי והבינה שהיא אינה כשירה להמשך שירות. כיום היא מתחילה להתאושש לאט: יוצאת מהבית, פוגשת חברים, מחפשת עבודה. המשפחה תומכת בה בכל הכוח. אמר א': אל תחכו. פנו מוקדם לעזרה מקצועית. ייעוץ נכון יכול למנוע משברים ארוכים ולקצר את ההתמודדות הקשה. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

בפרק הזה בחרתי להתמקד באנשים ובנשים שעזבו הכול והתייצבו בלי היסוס מאז פרוץ המלחמה – אנשי ונשות המילואים. יחד עם תא"ל (מיל') דני ון בירן, לשעבר קצין מילואים ראשי, ניסיתי להבין איך צה"ל והמדינה מתייחסים למערך הזה, ועד כמה ההערכה שקיבל לאורך השנים תאמה את גודל האחריות המונחת על כתפיו. דני הסביר לי שלאורך שנים נוהל מערך הסדיר והמילואים כמקשה אחת, אך בהדרגה נוצר פער תרבותי בין העולמות. אנשי המילואים מגיעים עם חיים אזרחיים מלאים – עבודה, לימודים, משפחה – בעוד שהצבא הסדיר לא תמיד הבין לעומק את המורכבות הזו. משבר הביטוח, שבו התברר שטייסי מילואים וטייסי סדיר מבוטחים באופן שונה, היה נקודת מפנה שחשפה את הבעיה והציפה צורך בגורם מתכלל. מתוך ההבנה הזו נולד תפקיד קצין המילואים הראשי – תפקיד שנועד לחבר בין ההיבטים המבצעיים, משאבי האנוש והעולמות האזרחיים. דני סיפר לי שככל שהשנים עברו, התפקיד קיבל עומק ותוכן, והפך למשמעותי הרבה יותר ממה שנדמה בתחילתו. כשהוא עצמו כיהן בתפקיד, דובר היה על סדר גודל של כ־100 אלף אנשי מילואים שמבצעים שירות משמעותי מדי שנה. בעיניו, מדובר בקבוצה ייחודית בחברה הישראלית, כזו שנושאת נטל כבד במיוחד. מתוך כך עלתה אצלו ההבנה שיש מקום להכרה ייחודית – לא רק במילים, אלא גם בחקיקה ובתגמול ממשי. הוא תיאר עד כמה המהלך היה מורכב, שכן לא פשוט לשכנע מערכת שלמה להגדיר בחוק קבוצה אזרחית שזכאית ליותר. בסופו של דבר נוצר סעיף בחוק שמתגמל אנשי מילואים בהתאם להיקף שירותם, ומהלך זה סלל את הדרך להטבות נוספות מצד גופים ציבוריים. דיברנו גם על שוק העבודה. דני הזכיר שבעבר, עצם הזדהות כמילואימניק בראיון עבודה עלולה הייתה לפגוע במועמד. מתוך הרצון לשנות את השיח, נוצר פרס ייעודי של שר הביטחון והרמטכ"ל למעסיקים מצטיינים ביחסם לאנשי מילואים. הרעיון היה ליצור תרבות ארגונית חדשה, כזו שמבינה את המחיר שמשפחות המילואים משלמות ויודעת להכיל אותו. מהצד שלי העליתי הסתייגות: הדגשתי את החשיבות שבהתייחסות שוויונית לכולם. יש מי שלא עושים מילואים, ויש מי שרוצים ולא נקראים – וחשוב בעיניי שלא לייצר תחושת העדפה שפוגעת באחרים. דני השיב שהשוויון הוא אידיאל חשוב, אבל במציאות קיימות אפליות. לדבריו, אין צורך לראות באנשי המילואים קבוצה שזקוקה להעדפה מתקנת, אלא קבוצה בעלת יכולות גבוהות במיוחד, שמצליחה לשלב בין העולם האזרחי לעולם הצבאי. תפקיד קצין המילואים הראשי, כך סיכם, הוא להסתכל בראייה רחבה על כלל ההשלכות של שירות המילואים, להניע תהליכים ולייעץ לדרג הבכיר – כדי שהמערכת תדע להעריך, להכיל ולחזק את מי שנושא על גבו חלק כל כך משמעותי מביטחון המדינה. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

אחרי שישה פרקים של הפודקאסט, עצרתי בפרק הזה כדי לעשות סדר. הקדשתי אותו כולו לשאלות שאתם שלחתם למערכת – שאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ומעידות עד כמה יש בלבול, חשש וחוסר ודאות מול המערכת הצבאית. יחד עם מיכל קדוש, אחראית מחלקת הפודקאסטים ב־103fm, ניסיתי להפיג מעט מהערפל סביב הנושאים שמטרידים אתכם באמת. כבר בתחילת השיחה עלתה השאלה שהופיעה הכי הרבה: הפרופיל הנפשי. האם הוא משמעותי? האם הוא “נדבק” לאדם גם באזרחות? והאם הוא עלול לפגוע בעתיד המקצועי. שיתפתי שזו שאלה שאני פוגשת שנים רבות, בעיקר מצד הורים שחוששים שהדבר ילווה את ילדיהם לכל החיים. הבהרתי שהחשש הזה נפוץ, אבל ברוב המקרים לא מוצדק. פרופיל נפשי הוא מידע חסוי לחלוטין, שנמצא רק בידי גורמי בריאות הנפש בצבא. גם לאחר השחרור, אין לגורמים חיצוניים גישה למידע הזה, ועל פי חוק אסור למעסיקים לשאול על פרופיל צבאי או על נסיבות השירות. יש לא מעט צעירים שמשרתים או משתחררים עם פרופיל נפשי כזה או אחר – וזה לא מונע מהם ללמוד, לעבוד ולהתקדם. הסברתי שגם במקרים של פרופיל 21 נפשי, ההגבלות באזרחות מצומצמות יחסית. ייתכנו מגבלות נקודתיות, כמו החזקת רישיון לנשק או עבודה בגופים ביטחוניים מסוימים, אך ברוב תחומי החיים אין לכך השפעה. בעיניי, חשוב מאוד שהצבא יכיר מגבלות רפואיות או נפשיות – לא כדי “להעניש”, אלא כדי להתאים תפקיד נכון. סיפרתי על מקרה של בחור שסבל ממיגרנות קשות ולא דיווח על כך בצו הראשון, ורק בהמשך הבין שזה פוגע בו. כשדברים עולים באיחור, זה יוצר קושי ואי־אמון, ולכן עדיף לשקף את המצב מההתחלה. נושא נוסף שעלה לא מעט היה ילדים יחידים שרוצים לשרת כלוחמים. הסברתי שבפועל, במקרים רבים, הורים משתכנעים וחותמים על האישור – ולעיתים זה אכן מאפשר את השירות הקרבי. יחד עם זאת, ציינתי שבעבר ניתן היה לחזור מהחתימה, והיום הדבר כמעט ואינו אפשרי, אחרי שנוצרו מצבים בעייתיים ואף מסוכנים. יש גם תפקידים שמוגדרים כתפקידי לחימה שאליהם ניתן לשבץ גם ללא אישור הורים. בסיום הפרק התייחסתי לאחת הסיבות השכיחות ביותר שבגללן חיילים וחיילות פונים לעזרה: תחושת התנכלות מצד מפקדים. סיפרתי עד כמה זה נושא שחוזר על עצמו לאורך השנים – חיילים שמרגישים שמכבידים עליהם, מדברים אליהם בצורה פוגענית, או מעמיסים עליהם יותר שמירות ושבתות. הדגשתי שהצעד הראשון צריך להיות ניסיון לדבר – עם המפקד הישיר או עם מפקד מעליו. אם זה לא עובד, קיימים גורמים נוספים בצבא שניתן לפנות אליהם, וגם להורים יש מקום להיות מעורבים. מעל הכול הדגשתי שצריך להימנע מצעדים קיצוניים כמו נפקדות או עריקות, שלרוב נובעים ממצוקה, אך רק מחמירים את המצב. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

בפרק הזה בחרתי לעצור על אחת התחנות המשמעותיות ביותר בתחילת השירות הצבאי – תהליך המיון והשיבוץ. שוחחתי עם תא"ל (מיל') ערן שני, לשעבר מפקד מיטב וראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם, על השינויים העמוקים שעברה המערכת לאורך השנים, ועל האופן שבו צה"ל מנסה היום למצות טוב יותר את הפוטנציאל של בני ובנות הנוער. פתחתי את השיחה מהמקום שלי, מתוך היכרות ארוכת שנים עם המערכת. דיברתי על העוצמה והאחריות שיש בתפקידים שבהם עסק – מיצוי כוח האדם בצה"ל כולו – ועל המתח הקבוע בין הצורך המבצעי של הצבא לבין הרצון והשאיפות של הפרט בתחילת דרכו. ערן הסביר שבשנים האחרונות הצבא יצא לתהליכים רחבים שמטרתם מיצוי טוב יותר של ההון האנושי. לא רק כדי להתאים תפקידים ליכולות, אלא גם מתוך הבנה ברורה שיש קשר ישיר בין מוטיבציה לבין תפקוד בשירות. הוא תיאר כיצד תהליכי המיון הפכו יעילים ופשוטים יותר, בין היתר עם הקמת יום המא"ה, שמרכז ביום אחד אבחון כישורים תעסוקתיים, תחילה לנשים ובהמשך גם לגברים. לדבריו, גם שאלוני ההעדפות עברו התאמה והיום הם מבוססים הרבה יותר על הנתונים האישיים של כל מלש"ב, ולא אחידים כפי שהיו בעבר. בהמשך הוא דיבר על האיחוד של מרכזי השירות ועל המעבר לעבודה דיגיטלית: אפליקציה, מרכז שירות אחד, קיצור זמני המתנה והנגשת מידע. הצבא, כך תיאר, יצא החוצה – לבתי הספר, לקהילה, לפסטיבלי מתגייסים – ויצר מפגש ישיר בין בני הנוער לבין קציני המיון. גם מודלים כמו צווי גיוס אחודים לכיתות שלמות נועדו לחזק תחושת שותפות ולהפחית חוסר ודאות. מהצד שלי, שיתפתי בניסיון המקצועי שלי והדגשתי שלצד ההתקדמות הברורה, עדיין קיימים אתגרים. לא פעם אני פוגשת בני נוער שמתקשים לקבל מענה או מרגישים מתוסכלים מהתהליך. יחד עם זאת, אין ספק שיש שיפור משמעותי ברמת השירות ובהבנה עד כמה מוטיבציה משפיעה על הצלחת השיבוץ. ערן חידד את המורכבות: הצבא מנסה לייצר איזון בין רצון, התאמה וצרכים מערכתיים. לא תמיד מי שהכי רוצה הוא גם מי שהכי מתאים, ואין נוסחה חד-משמעית שמכריעה בין השניים. במערכת כל כך גדולה, לא ניתן לשבץ כל אחד בדיוק לפי הבחירה הראשונה או השנייה שלו, גם אם הרצון כן נלקח בחשבון. את השיחה סיימנו במבט קדימה. הוא הבהיר עד כמה המערך הקרבי זקוק לחיילים איכותיים, לא רק לצרכים המיידיים אלא כדי להצמיח את דור הפיקוד הבא של צה"ל. אם בעוד כמה עשורים יישב פורום מטכ"ל חדש, הוא יגיע – לדבריו – מהמערך הלוחם ביבשה. כדי שזה יקרה, מיטב בני הנוער צריכים להגיע דווקא לשם. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

בפרק הזה פגשתי אישה יוצאת דופן – סא"ל אור בן יהודה, מפקדת גדוד קרקל. היא חזרה איתי לרגעים הקשים והמטלטלים של השבת השחורה, לרגעים שבהם לא ידעה אם תחזור הביתה, ולבחירות הפיקודיות שעשו את ההבדל בין אסון גדול עוד יותר לבין הצלת חיים. את השבת של 7 באוקטובר היא סגרה כמפקדת הגדוד, שלושה חודשים בלבד אחרי שנכנסה לתפקיד. בשש בבוקר היום התחיל כשגרה, אבל חצי שעה לאחר מכן הכול התהפך. פיצוצים, דיווחים על נפילות, ותחושה ברורה שמשהו חריג מאוד קורה. בלי תמונת מצב מלאה, היא יצאה צפונה עם התאג"ד, כשהידיעה שכוחות שלה נמצאים תחת אש מלווה כל רגע בנסיעה מורטת עצבים. כשהגיעה למוצב, היא ראתה בעיניים את הירי הכבד ואת הרקטות, ועמדה מול הלוחמים והלוחמות שלה לתדריך – בלי לדעת באמת מול מה הם עומדים. היה ברור שיש ירי נרחב בכל העוטף, פצועים ונפילות בתוך יישובים, וחשש ממשי לפשיטה. משם התחילה חלוקת המשימות, כשכולם מבינים שזה אירוע שלא דומה לשום דבר שהתאמנו אליו. היא סיפרה לי שבשלב הראשון יצאו כ־40–50 לוחמים ולוחמות, עם הנחיה לקחת כל מה שאפשר. הדיווחים על מוצבים שנכבשו היו כמעט בלתי נתפסים, והתמונה הראשונה שנגלתה לעיניהם הייתה קשה ואכזרית. מחבלים חמושים בכמויות אדירות, פצועים, והבנה ברורה שהמציאות חמורה בהרבה ממה שנדמה בתחילה. היוזמה, לדבריה, הייתה שלהם. למרות ההפתעה מגודל האירוע, הם בחרו לצאת להתקפה. פלוגת הטנקיסטיות עשתה עשרות קילומטרים בזחלים, נתקלה במחבלים במספר מוקדים וניהלה לחימה לאורך כל היום. אף אחד לא התאמן לסיטואציה כזו, אבל רוח הלחימה הייתה עוצמתית, וההבנה שאסור לתת למחבלים לעבור ולהגיע ליישובים הייתה ברורה לכולם. מעבר להיותה מפקדת ולוחמת, אור היא גם אמא לשלושה – ארז בן השבע והתאומות נטע ואלה. היא שיתפה אותי ברגעים שבהם באמת חשבה שלא תצא משם בחיים. שיחת וידאו קצרה עם הילדים, שבה אמרו לה שהם גאים בה וביקשו שתחזור רק אחרי שתנצח, נחרתה בה עמוק. בשטח עצמו היה רגע שבו הרימה את הראש לשמיים, הרגישה את המוות קרוב, והתנצלה בליבה בפני ילדיה על הסיטואציה אליה נקלעה. מה שאיפס אותה, כך אמרה, היה המבט על הלוחמים והלוחמות שסביבה. היא הבינה שאם תישבר – הם יישברו איתה. היא חייכה, אספה את עצמה, ונתנה פקודות. במשך כ־12 שעות התנהלה לחימה קשה, עד שבשעות הערב הצליחו לטהר את המוצב. רק לאחר מכן התברר עד כמה זה היה קרוב – המחבלים היו בדרכם למוצבי הגדוד, ואם לא היו יוצאים להתקפה, הם היו מגיעים גם ליישובים. בסיום השיחה חזרנו גם למסע האישי שלה בצבא. היא סיפרה על הדרך שעברה, על ההתנגדויות בתחילת הדרך כלוחמת, ועל ההתעקשות לא לוותר לעצמה גם כשאמרו לה “לא”. המסר שלה היה חד וברור: לא לעצור בגלל ספקות, לא להירתע מקשיים, ולהאמין ביכולות – גם כשזה לא מובן מאליו לסביבה. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.

בפרק העשירי של הפודקאסט אירחתי את איל נוה, אחד ממנהיגי 'אחים לנשק'. דיברנו על פעילות הארגון מאז 7 באוקטובר, על הכשלים המערכתיים שנחשפו, ועל הצורך הדחוף בגיוס חרדים ושוויון בנטל. לדבריו, מאז יולי בשנה שעברה, אין חוק". "יש לנו 60 ומשהו אלף אברכים והם צריכים להתגייס. זה צורך אמיתי, אנחנו צריכים יותר חיילים, יותר כוח, אנחנו נמצאים בהמון חזיתות ולכן צריך יותר אנשים" עוד הוא דיבר, על שנים רבות בהן אין שוויון, אלא "אפליה אדירה בין אמא שדואגת מה יקרה לבנה במלחמה לאמא שישנה בפוך. הגיע הזמן לשוויון. כבר באוגוסט הגשנו בג"ץ שאומר 'חבר'ה – לגייס'. הממשלה כל הזמן מנסה לדחות את עצמה". איל הרחיב על דעותיו לגבי פעילות הממשלה ועל כך שהצבא מתחקר את עצמו וייצא חזק יותר, אבל המילואימניקים קורסים תחת נטל בלתי אפשרי בלי עזרה. הוא הסביר על פעילות ארגון 'אחים לנשק' ועל תפקידו במילואים, כמי שמעביר גיבושים ליחידות מיוחדות. לשמיעת הפרק המלא בפודקאסט, לחצו כאן.